פסק-דין בתיק ע"ע 550/09

השופט יגאל פליטמן

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת מיכל לויט ונציגי הציבור מר גמליאל ומר אלדר; עב' 1300/03), בו התקבלה בחלקה תביעת המערער לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו אצל המשיבים כמתמחה וכטרום מתמחה בשמאות מקרקעין, ומסיומה.

ההליך בעניינו של המערער ופסק הדין האזורי

2.תביעתו של המערער הוגשה לבית הדין האזורי ביום 23.2.2003. המערער ביקש להכיר בקיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין המשיבים, ולשלם לו את הזכויות הנובעות מכך - שכר עבודה, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה. בית הדין האזורי דחה בפסק דינו מיום 5.11.2007 את התביעה, משהגיע לכלל מסקנה לפיה לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים. המערער ערער על פסק הדין לבית הדין הארצי. ביום 13.5.2009 התקבל ערעור המערער באופן חלקי (ע"ע 712/07; להלן- פסק הדין הארצי) ונקבע, כי בין המערער למשיבים התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופת טרום ההתמחות (14.11.1998 - 21.1.1999) ובתקופת ההתמחות (22.1.1999 - 21.1.2001). בית הדין הארצי השיב את עניינו של המערער לבית הדין האזורי לחישוב הזכויות הנובעות מקיומם של יחסי העובד ומעביד בתקופה האמורה.

3.לאחר השבת העניין לבית הדין האזורי ביקש המערער להפנות תשומת לב בית הדין לעניין זקיפת תקבולים, וביקש להכיר בסיום התמחותו כ"אקט פיטורים" המזכה בפיצויי פיטורים. 

4.בית הדין האזורי קבע כי מדובר בתקופת עבודה בת 26.25 חודשים, ובהתאם פנה לחישוב הזכויות המגיעות למערער. באשר לשכר העבודה המגיע למערער קבע בית הדין, כי בהתאם לראיה היחידה שהוצגה בפניו לעניין זה, והיא דו"חות ההתמחות התלת-חודשיים שנחתמו על ידי המשיב 2 (נספחים ח'1-ח'8 לכתב התביעה, אשר צורפו גם לתיק המוצגים בערעור), ואשר על בסיס השעות המדווחות בהם ערך המערער את נספח ו', טבלה בה פורטו מספר שעות העבודה שעבד בכל חודש, עבד המערער בהיקף של 57% משרה בממוצע. לפיכך נקבע, כי המערער זכאי לתשלום שכר מינימום עבור התקופה בה היה עובד בסך של 38,878 ש"ח. בית הדין האזורי קבע, כי על חשבון הסכומים להם היה זכאי, שולם לו סך של 31,722 ש"ח כשכר עבודה, וכי יש לזקוף סכום זה כולו על חשבון התקופה בה היה עובד. משכך קבע בית הדין, כי על המשיבים לשלם למערער סך של 7,156 ש"ח.

בית הדין האזורי חישב, בהתאם לקביעתו כי המערער עבד בהיקף של 57% משרה בממוצע, את פדיון החופשה המגיע לו, משמצא כי המערער לא קיבל חופשה כלל במהלך עבודתו. בית הדין חייב את המשיבים לשלם למערער פדיון בגין 15 ימי חופשה, לפי ממוצע שכר המינימום באותה תקופה בשיעור של 1,770 ש"ח. באשר לדמיי ההבראה, שגם הם לא שולמו למערער כלל בתקופת עבודתו, קבע בית הדין האזורי כי על המשיבים לשלם למערער סך של 1,860 ש"ח. בית הדין האזורי קבע, כי שכר העבודה, פדיון החופשה ודמי ההבראה ישולמו למערער בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום סיום העסקתו בלבד.

בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער להחזר הוצאות נסיעה משהמערער לא הוכיח את הוצאותיו בפועל, מעבר לסכום שכבר שולם לו בגין רכיב זה.

באשר לפיצויי הפיטורים שתבע המערער קבע בית הדין האזורי, כי בכתב התביעה ולכל אורך ההליך טען המערער, כי המשיבים פיטרו אותו בכך שניתקו עמו קשר ולא הטילו עליו כל עבודה החל מיום 1.9.2002, ומשכך לטענתו הוא זכאי לפיצויי פיטורים. לאחר החזרת עניינו לבית הדין האזורי על פי פסק הדין הארצי טען המערער לראשונה, כי עם סיום תקופת התמחותו פוטר על ידי המשיבים ואולץ לעבוד כקבלן עצמאי. בית הדין האזורי קבע, כי מדובר בהרחבת חזית וכי טענה זו סותרת את טענותיו הקודמות בעניין מועד פיטוריו. עוד קבע בית הדין, כי לא שוכנע כי הסכם ההתקשרות כקבלן עצמאי נכפה על המערער, ומשכך אין לראות בסיום התמחותו אצל המשיבים כפיטורים. לפיכך דחה בית הדין האזורי גם רכיב תביעה זה.

באשר לשאלת ההוצאות קבע בית הדין האזורי, כי המשיבים יחזירו למערער את סכום ההוצאות שנפסק לזכותם בפסק הדין הקודם, וכי על המשיבים לשלם למערער שכ"ט עו"ד בשיעור של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

הערעור

5.   בערעורו ובסיכומיו טען המערער, כי עבד בכל תקופת עבודתו במשרה מלאה, וכי בית הדין האזורי התעלם מהראיות שהוצגו בפניו לעניין זה. לחילופין טען, כי עבד בהיקף משרה של 63% ולא 57% כפי שקבע בית הדין האזורי, שכן בית הדין חילק את מספר השעות המפורטות בנספח ו' לכל תקופת עבודתו, משך 26.25 חודשים, בעוד שהשעות שמפורטות בנספח ו' מתייחסות ל-24 חודשים בלבד. עוד טען, כי לא היה מקום לזקוף את כל הסכום שקיבל כשכר עבודה עבור התקופה בה נקבע כי היה עובד, שכו רוב הסכום שולם לו בתקופה בה היה קבלן עצמאי. לפיכך, יש לייחס לתקופת עבודתו רק את שני התשלומים שקיבל ביום 23.9.2000 בסך של 5,247 ש"ח, וביום 22.5.2001 בסך של 10,000 ש"ח. המערער הוסיף, כי בהנחה שהיקף משרתו היה 63%, הרי שיש לתקן בהתאם גם את הסכומים המגיעים לו עבור חופשה והבראה. באשר להפרשי ההצמדה והריבית טען, כי היה מקום לחשבם מיום התגבשותה של כל עילה ועילה, ולא ממועד סיום העסקתו, וכי לא היה מקום לדחות את תביעתו להחזרי הוצאות נסיעה. באשר לפיצויי הפיטורים טען המערער, כי אין מדובר בהרחבת חזית, שכן המסקנה כי פוטר לאחר תקופת התמחותו נגזרת מפסק הדין הארצי, וכי ההתקשרות כקבלן עצמאי נכפתה עליו על ידי המשיבים.

6.   המשיבים טענו בסיכומיהם, כי מדובר בערעור עובדתי, ותמכו בפסק הדין האזורי.

7.   בדיון בפנינו טען ב"כ המערער, כי הבעיה העיקרית היא זקיפת מלוא התשלום שהתקבל כשכר עבודה על חשבון תקופת ההתמחות. לטענתו, יש לזקוף רק את התשלום הראשון וחלק מהתשלום השני. ב"כ המשיבים הגיב על כך, כי המערער עצמו הודה בכתב התביעה, כי התשלום שקיבל מהווה שכר עבודה ולפיכך בדין נקבע כי מדובר בתשלום עבור התקופה בה נקבע כי היה עובד.

דיון והכרעה

8.   לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו, ולהידחות בחלקו. מצאנו, כי יש לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לזכאות המערער לתשלום פיצויי פיטורים ולהחזר הוצאות נסיעה. עם זאת מצאנו, כי יש מקום להתערבותנו ביחס להיקף עבודתו של המערער בתקופה בה נקבע כי היה עובד המשיבים. לשאלת היקף משרתו הנכון של המערער תהיה השלכה על גובה הסכומים המגיעים לו בגין שכר עבודה, פדיון חופשה ודמי הבראה. עוד מצאנו, כי אין מקום לזקוף את מלוא התשלום שקיבל המערער כשכר עבודה עבור התקופה בה היה עובד. נימוקינו למסקנות האמורות יפורטו להלן.

9.   כאמור, לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, לפיה המערער אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים, משטענתו לעניין זה עלתה לראשונה בשלב בו הוחזר עניינו לבית הדין האזורי לצורך חישוב זכויותיו כעובד.

10.             כך גם לא מצאנו כי יש מקום להתערב בקביעת בית הדין האזורי, לפיה תביעתו של המערער להחזרי הוצאות נסיעה, מעבר לסכום שכבר שולם לו על ידי המשיבים עבור כך, לא הוכחה.

11.             עם זאת מצאנו, כי קביעת היקף משרתו של המערער בתקופה בה הועסק כמתמחה ובתקופת טרום ההתמחות, נעשתה מתוך שלא נלקחו בחשבון כל הנתונים הרלבנטיים. ונפרט: